1
00:00:24,709 --> 00:00:27,834
‫- הברבור -‬

2
00:00:27,834 --> 00:00:29,418
‫- שביל ציבורי -‬

3
00:00:29,418 --> 00:00:32,334
‫ארני קיבל רובה ליום הולדתו.‬

4
00:00:32,334 --> 00:00:36,001
‫הוא לקח את הנשק עם חפיסת קליעים‬
‫ויצא לבדוק מה הוא יכול להרוג.‬

5
00:00:36,001 --> 00:00:37,418
‫מחוץ לביתו של ריימונד,‬

6
00:00:37,418 --> 00:00:40,709
‫הוא תחב שתי אצבעות לפה‬
‫ושרק שריקה ארוכה וצורמנית.‬

7
00:00:41,501 --> 00:00:44,459
‫ריימונד היה חברו הטוב של ארני,‬
‫שגר ארבעה בתים ממנו.‬

8
00:00:44,459 --> 00:00:46,501
‫הוא הניף את הרובה מעל לראשו.‬

9
00:00:46,501 --> 00:00:49,418
‫"אלליי!" אמר ריימונד. "נוכל לכייף עם זה!"‬

10
00:00:50,501 --> 00:00:53,626
‫שני הבנים יצאו לדרכם.‬
‫היה זה בבוקר יום שבת במאי.‬

11
00:00:53,626 --> 00:00:55,668
‫עצי הערמון היו בשיא פריחתם,‬

12
00:00:55,668 --> 00:00:58,293
‫והעוזרר היה לבן לאורך הגדר החיה.‬

13
00:00:58,293 --> 00:01:01,126
‫כשארני וריימונד צעדו‬
‫במעלה מעבר הגדרות הצר,‬

14
00:01:01,126 --> 00:01:03,209
‫הם ירו בכל ציפור קטנה שראו.‬

15
00:01:03,209 --> 00:01:06,293
‫אדמונית אירופית, סתרי מצוי,‬
‫סבכי קוצים, גיבתון צהוב.‬

16
00:01:06,293 --> 00:01:09,251
‫עד שהם הגיעו לפסי הרכבת‬
‫היו 14 ציפורים קטנות‬

17
00:01:09,251 --> 00:01:10,834
‫תלויות בשורה על חוט.‬

18
00:01:11,918 --> 00:01:14,834
‫"תראה!" לחש ארני, כשהצביע ביד מתוחה, "שם!"‬

19
00:01:14,834 --> 00:01:16,751
‫מעבר לשיחים, ילד קטן הרים מבט‬

20
00:01:16,751 --> 00:01:19,418
‫לענפיו של עץ זקן מבעד למשקפת.‬

21
00:01:19,418 --> 00:01:21,084
‫"ווטסון! האפס הקטן הזה!"‬

22
00:01:22,584 --> 00:01:24,459
‫פיטר ווטסון היה קטן ושברירי.‬

23
00:01:24,459 --> 00:01:27,543
‫פניו היו מנומשים‬
‫והוא הרכיב משקפיים בעלי עדשות עבות.‬

24
00:01:27,543 --> 00:01:28,834
‫הוא היה תלמיד מבריק,‬

25
00:01:28,834 --> 00:01:31,709
‫שלמד כבר בכיתה י"ב, אף שהיה רק בן 13.‬

26
00:01:31,709 --> 00:01:34,543
‫הוא אהב מוזיקה וניגן היטב בפסנתר.‬

27
00:01:34,543 --> 00:01:37,126
‫הוא לא הצטיין במשחקים. הוא היה שקט ומנומס.‬

28
00:01:39,043 --> 00:01:42,293
‫שני הילדים הגדולים יותר‬
‫התגנבו לאט לעבר הילד הקטן.‬

29
00:01:44,293 --> 00:01:46,793
‫הוא לא ראה אותם כי המשקפת הוצמדה לעיניו,‬

30
00:01:46,793 --> 00:01:49,459
‫והוא היה מרותק למה שראו עיניו.‬

31
00:01:50,501 --> 00:01:52,834
‫"ידיים למעלה!" צעק ארני וכיוון את הנשק.‬

32
00:01:52,834 --> 00:01:54,501
‫פיטר ווטסון זינק.‬

33
00:01:56,709 --> 00:01:59,168
‫הוא בהה מבעד למשקפיו לעבר שני הפולשים.‬

34
00:01:59,168 --> 00:02:01,501
‫"נו כבר!" צעק ארני. "ידיים למעלה!"‬

35
00:02:01,501 --> 00:02:02,918
‫פיטר ווטסון עמד במקומו‬

36
00:02:02,918 --> 00:02:05,709
‫והחזיק מולו את המשקפת בשתי ידיו.‬

37
00:02:05,709 --> 00:02:07,626
‫הוא הביט בריימונד והביט בארני.‬

38
00:02:07,626 --> 00:02:11,126
‫הוא לא פחד אבל הוא ידע‬
‫שעדיף לא להעמיד פני שוטה עם שני אלה.‬

39
00:02:11,126 --> 00:02:13,751
‫הוא סבל די והותר מתשומת ליבם לאורך השנים.‬

40
00:02:13,751 --> 00:02:14,876
‫ידיים למעלה.‬

41
00:02:14,876 --> 00:02:16,959
‫זה היה המעשה ההגיוני היחיד.‬

42
00:02:16,959 --> 00:02:19,751
‫ריימונד התקדם וחטף ממנו את המשקפת.‬

43
00:02:19,751 --> 00:02:21,668
‫"אחרי מי אתה מרגל?" הוא נבח.‬

44
00:02:21,668 --> 00:02:23,959
‫פיטר ווטסון שקל את האפשרויות.‬

45
00:02:23,959 --> 00:02:26,751
‫הוא יכול להסתובב ולברוח,‬
‫אבל יתפסו אותו בשניות.‬

46
00:02:26,751 --> 00:02:29,334
‫הוא יכול לזעוק לעזרה, אבל לא היה מי שישמע.‬

47
00:02:29,334 --> 00:02:31,584
‫לפיכך, הוא יכול היה רק להישאר רגוע‬

48
00:02:31,584 --> 00:02:33,959
‫ולנסות להיחלץ מהמצב בדיבורים.‬

49
00:02:33,959 --> 00:02:36,418
‫"התבוננתי בנקר ירוק", אמר פיטר.‬

50
00:02:36,418 --> 00:02:39,918
‫"במה?" "בנקר ירוק זכר." פייקוס וירידיס.‬

51
00:02:39,918 --> 00:02:43,001
‫"הוא ניקר את גזע העץ המת ההוא,‬
‫בחיפוש אחר מזון."‬

52
00:02:43,001 --> 00:02:45,168
‫"איפה הוא?" ארני אמר והרים את נשקו.‬

53
00:02:45,168 --> 00:02:47,376
‫"אחסל אותו!" "לא נכון", אמר פיטר,‬

54
00:02:47,376 --> 00:02:50,543
‫כשהוא מביט בשרשרת הציפורים‬
‫התלויה על כתפו של ריימונד.‬

55
00:02:50,543 --> 00:02:54,001
‫"הוא התעופף ברגע שצעקתם.‬
‫הנקרים פחדנים גדולים."‬

56
00:02:59,834 --> 00:03:01,751
‫ריימונד לחש משהו באוזנו של ארני.‬

57
00:03:01,751 --> 00:03:04,126
‫ארני נתן מכה לירכו. "רעיון מעולה!"‬

58
00:03:04,126 --> 00:03:07,001
‫הוא הניח את הנשק על הקרקע‬
‫והתקדם לעבר הילד הקטן.‬

59
00:03:07,001 --> 00:03:08,376
‫הוא הטיח אותו ארצה.‬

60
00:03:08,376 --> 00:03:11,251
‫ריימונד הוציא סליל חוט מהכיס‬
‫וחתך ממנו חתיכה.‬

61
00:03:11,251 --> 00:03:13,584
‫יחדיו, הם קשרו בחוזקה את ידיו של פיטר.‬

62
00:03:13,584 --> 00:03:15,293
‫"כעת הרגליים", ריימונד אמר.‬

63
00:03:15,293 --> 00:03:17,793
‫פיטר ווטסון נאבק וחטף אגרוף בבטן.‬

64
00:03:17,793 --> 00:03:19,709
‫נשימתו נעתקה והוא שכב בלי לזוז.‬

65
00:03:19,709 --> 00:03:22,334
‫שני הבנים הגדולים יותר‬
‫קשרו את קרסוליו בחוט,‬

66
00:03:22,334 --> 00:03:23,751
‫וליפפו אותו כמו עוף.‬

67
00:03:23,751 --> 00:03:25,168
‫ארני הרים את נשקו,‬

68
00:03:25,168 --> 00:03:28,543
‫והם החלו לסחוב את הילד‬
‫אל מעבר למדשאה אל פסי הרכבת.‬

69
00:03:28,543 --> 00:03:30,459
‫פיטר ווטסון שמר על דממה מוחלטת.‬

70
00:03:30,459 --> 00:03:33,459
‫מה ששני אלה זוממים,‬
‫שום דיבורים לא ישנו זאת.‬

71
00:03:33,459 --> 00:03:35,334
‫הם גררו את קורבנם במורד הסוללה‬

72
00:03:35,334 --> 00:03:38,418
‫והניחו אותו לאורך בין הפסים.‬
‫הפסים האלה שכאן.‬

73
00:03:40,668 --> 00:03:41,626
‫הפסים האלה שכאן.‬

74
00:03:41,626 --> 00:03:44,626
‫זה קרה לי לפני 27 שנים. שמי פיטר ווטסון.‬

75
00:03:46,209 --> 00:03:47,793
‫"עוד חוט", ארני אמר.‬

76
00:03:51,876 --> 00:03:53,959
‫כשהם סיימו, פיטר נכפת חסר אונים,‬

77
00:03:53,959 --> 00:03:55,793
‫קשור בחוזקה בין הפסים.‬

78
00:03:55,793 --> 00:03:58,668
‫האיברים היחידים בגופו שזזו‬
‫היו ראשו וכפות רגליו.‬

79
00:03:58,668 --> 00:04:01,376
‫ארני וריימונד התרחקו‬
‫כדי לבחון את מלאכת ידם.‬

80
00:04:01,376 --> 00:04:03,376
‫"עשינו עבודה יפה", ארני אמר.‬

81
00:04:03,376 --> 00:04:06,334
‫"זה רצח", אמר הילד ששכב בין הפסים.‬

82
00:04:06,334 --> 00:04:08,459
‫"לא בטוח", אמר ארני.‬

83
00:04:08,459 --> 00:04:10,459
‫"תלוי כמה מרווח יהיה מתחת לרכבת.‬

84
00:04:10,459 --> 00:04:13,126
‫"תשכב שטוח ואולי תצא בשלום."‬

85
00:04:14,668 --> 00:04:18,001
‫שני הבנים הגדולים חזרו לסוללה‬
‫וישבו על הדשא מאחורי שיחים.‬

86
00:04:18,001 --> 00:04:20,209
‫ארני שלף חפיסת סיגריות. הם עישנו.‬

87
00:04:20,209 --> 00:04:22,626
‫פיטר ווטסון ידע כעת שהם לא ישחררו אותו.‬

88
00:04:22,626 --> 00:04:24,501
‫הם היו בנים מסוכנים ומשוגעים.‬

89
00:04:24,501 --> 00:04:27,293
‫בנים מסוכנים, משוגעים וטיפשים.‬

90
00:04:27,293 --> 00:04:29,876
‫"עליי להישאר רגוע ולחשוב", אמר פיטר לעצמו.‬

91
00:04:29,876 --> 00:04:32,209
‫הוא שכב שם בלי תזוזה וחישב את סיכוייו.‬

92
00:04:32,209 --> 00:04:34,043
‫החלק הכי גבוה בראשו היה אפו.‬

93
00:04:34,043 --> 00:04:37,793
‫הוא העריך שקצה אפו‬
‫בלט כארבעה ס"מ מעל הפסים.‬

94
00:04:37,793 --> 00:04:40,584
‫האם זה יותר מדי?‬
‫לא ברור עם רכבות הדיזל החדשות.‬

95
00:04:40,584 --> 00:04:43,584
‫העורף שלו נח על חצץ בין שני אדני רכבת.‬

96
00:04:43,584 --> 00:04:45,918
‫עליו לנסות להתחפר קמעה.‬

97
00:04:45,918 --> 00:04:48,959
‫הוא החל לנענע את ראשו מצד לצד,‬
‫תוך הדיפת החצץ הצידה‬

98
00:04:48,959 --> 00:04:51,626
‫כדי לפנות לעצמו בהדרגה גומה קטנה.‬

99
00:04:51,626 --> 00:04:54,251
‫בסוף, להערכתו,‬
‫ראשו הונמך בחמישה ס"מ נוספים.‬

100
00:04:54,251 --> 00:04:56,459
‫זה טוב לראש, אבל מה עם כפות הרגליים?‬

101
00:04:56,459 --> 00:05:01,001
‫הוא הצליב וקיפל אותן כלפי פנים‬
‫כך שהיו שטוחות כמעט, ואז חיכה שהרכבת תבוא.‬

102
00:05:01,001 --> 00:05:04,501
‫הוא תהה לרגע‬
‫אם עלול להיווצר ריק כלשהו מתחת לרכבת,‬

103
00:05:04,501 --> 00:05:07,626
‫כשהיא שועטת מעליו,‬
‫כך שתשאב אותו מעלה. בהחלט ייתכן.‬

104
00:05:07,626 --> 00:05:09,209
‫ויהי מה, עליו להתרכז‬

105
00:05:09,209 --> 00:05:12,043
‫בהצמדת כל גופו אל הקרקע.‬

106
00:05:12,043 --> 00:05:15,918
‫"לא להרפות. להישאר נוקשה ומתוח,‬
‫ולהיצמד מטה אל הקרקע."‬

107
00:05:15,918 --> 00:05:18,126
‫פיטר ווטסון צפה ברקיע הלבן שמעליו,‬

108
00:05:18,126 --> 00:05:21,251
‫שם ענן קומולוס יחיד שט לאיטו משמאל לימין.‬

109
00:05:21,251 --> 00:05:25,084
‫מטוס חצה את הענן.‬
‫היה זה מטוס קטן עם כנף עילית וגוף אדום.‬

110
00:05:25,084 --> 00:05:29,251
‫פייפר קאב ישן, הוא חשב.‬
‫הוא התבונן בו עד שנעלם.‬

111
00:05:29,251 --> 00:05:30,501
‫ואז, בפתאומיות,‬

112
00:05:30,501 --> 00:05:34,418
‫הוא שמע קול רטט משונה שבקע מהפסים שלצדדיו.‬

113
00:05:34,418 --> 00:05:37,626
‫זו הייתה לחישה מונוטונית זעירה,‬
‫רכה מאוד, שבקושי נשמעה‬

114
00:05:37,626 --> 00:05:40,418
‫והיה נדמה שמגיעה מהפסים, אי שם במרחק.‬

115
00:05:46,168 --> 00:05:49,001
‫פיטר ווטסון הרים ראש‬
‫והביט במורד פסי הרכבת הישרים‬

116
00:05:49,001 --> 00:05:51,168
‫שהשתרעו כקילומטר קדימה,‬

117
00:05:51,168 --> 00:05:52,209
‫וראה את הרכבת.‬

118
00:05:52,209 --> 00:05:55,543
‫תחילה היא הייתה רק נקודה שחורה,‬
‫אך בשניות שראשו היה מורם‬

119
00:05:55,543 --> 00:05:56,793
‫הנקודה הלכה וגדלה,‬

120
00:05:56,793 --> 00:05:59,251
‫והחלה לקבל צורה, כך שכבר לא הייתה נקודה‬

121
00:05:59,251 --> 00:06:02,543
‫אלא חזית גדולה ומרובעת של מנוע דיזל.‬

122
00:06:02,543 --> 00:06:05,043
‫פיטר הוריד את ראשו והצמיד אותו מטה בחוזקה‬

123
00:06:05,043 --> 00:06:07,001
‫לחור הקטן שהוא חפר בחצץ.‬

124
00:06:07,001 --> 00:06:11,584
‫הוא שיטח את רגליו כלפי פנים.‬
‫הוא עצם את עיניו חזק והצמיד את גופו לקרקע.‬

125
00:06:11,584 --> 00:06:14,459
‫הרכבת חלפה במעין הדף של פיצוץ.‬

126
00:06:14,459 --> 00:06:16,168
‫כאילו נשק נורה בראשו.‬

127
00:06:16,168 --> 00:06:18,876
‫יחד עם הפיצוץ עברה רוח צווחנית ועוצמתית,‬

128
00:06:18,876 --> 00:06:22,293
‫כמו הוריקן שנשף במורד נחיריו אל ריאותיו.‬

129
00:06:22,293 --> 00:06:25,084
‫הרעש היה מטלטל. הרוח חנקה אותו.‬

130
00:06:25,084 --> 00:06:27,168
‫הוא הרגיש שהוא נטרף בחיים‬

131
00:06:27,168 --> 00:06:31,209
‫ונבלע לקיבתה של מפלצת צווחנית ורצחנית.‬

132
00:06:31,209 --> 00:06:33,334
‫ואז זה נגמר. הרכבת חלפה.‬

133
00:06:34,126 --> 00:06:36,626
‫פיטר ווטסון פקח את עיניו‬
‫וראה את הרקיע הלבן‬

134
00:06:36,626 --> 00:06:39,084
‫ואת הענן הלבן הגדול שעדיין שט ממעל.‬

135
00:06:39,084 --> 00:06:41,626
‫הכול נגמר, והוא עשה זאת.‬

136
00:06:48,168 --> 00:06:49,834
‫שחרר אותו.‬
‫-ארני אמר.‬

137
00:06:49,834 --> 00:06:52,709
‫ריימונד חתך את החוטים שכבלו את פיטר לפסים.‬

138
00:06:52,709 --> 00:06:55,293
‫"תשחרר את רגליו, אבל שידיו יישארו קשורות."‬

139
00:06:55,293 --> 00:06:57,501
‫ריימונד חתך את החוטים שסביב קרסוליו.‬

140
00:06:57,501 --> 00:07:00,626
‫"אתה עדיין אסיר, חבוב", ארני אמר.‬

141
00:07:00,626 --> 00:07:04,668
‫שני הבנים הגדולים יותר הצעידו‬
‫את פיטר ווטסון מעבר לשדה הבא אל האגם.‬

142
00:07:04,668 --> 00:07:07,543
‫פרקי ידיו של האסיר עדיין היו קשורים לפניו.‬

143
00:07:07,543 --> 00:07:09,459
‫ארני החזיק את הנשק בידו הפנויה,‬

144
00:07:09,459 --> 00:07:12,459
‫וריימונד סחב את המשקפת שהוא לקח מפיטר.‬

145
00:07:16,084 --> 00:07:17,501
‫האגם היה ארוך וצר‬

146
00:07:17,501 --> 00:07:19,834
‫כשעצי ערבה גבוהים צמחו על גדותיו.‬

147
00:07:19,834 --> 00:07:21,709
‫במרכז, המים היו צלולים ונקיים,‬

148
00:07:21,709 --> 00:07:24,293
‫אבל קרוב יותר לחוף, היה יער של אגמון.‬

149
00:07:24,293 --> 00:07:29,043
‫"ועכשיו", ארני אמר, "זה מה שאני מציע.‬
‫אתה תחזיק בזרועותיו, אני ברגליו,‬

150
00:07:29,043 --> 00:07:33,168
‫"ונעיף אותו בספירת שלוש‬
‫הכי רחוק שנוכל מעבר לקנים הבוציים הללו".‬

151
00:07:33,168 --> 00:07:35,918
‫"תראה!" ריימונד קטע אותו.‬
‫"שם! בוא נחסל אותו!"‬

152
00:07:35,918 --> 00:07:38,001
‫פיטר ווטסון הסתובב וראה תכף ומייד.‬

153
00:07:38,001 --> 00:07:40,834
‫קן שנבנה מערמת קנים וסוף‬

154
00:07:40,834 --> 00:07:43,043
‫והתנשא כ-60 ס"מ מעל פני המים.‬

155
00:07:43,043 --> 00:07:47,376
‫ומעליו, ברבורה מרהיבה‬
‫שישבה בשלווה כמו גבירת האגם.‬

156
00:07:47,376 --> 00:07:50,918
‫ראשה פנה לעבר הבנים על הגדה, ערנית ודרוכה.‬

157
00:07:50,918 --> 00:07:53,584
‫"שומו שמיים!" זעק ריימונד. "איזה יופי!"‬

158
00:07:53,584 --> 00:07:56,834
‫ארני הרפה מזרועו של האסיר‬
‫והרים את הנשק לכתפו.‬

159
00:07:56,834 --> 00:08:00,418
‫"זו... זו שמורת ציפורים", אמר פיטר בגמגום.‬

160
00:08:00,418 --> 00:08:02,626
‫"מה זה?" שאל ארני.‬

161
00:08:02,626 --> 00:08:05,584
‫פיטר חש שמצטבר בו התקף זעם.‬

162
00:08:05,584 --> 00:08:07,501
‫הוא ניסה לשמור על קול רגוע.‬

163
00:08:07,501 --> 00:08:09,793
‫"הברבור הוא הציפור הכי מוגנת באנגליה,‬

164
00:08:09,793 --> 00:08:13,334
‫"ואיש לא יורה בציפור בקינה.‬
‫ייתכן שיש תחתיה גוזלים.‬

165
00:08:13,334 --> 00:08:16,834
‫"בבקשה אל תעשה את זה.‬
‫אסור לך! בבקשה אל תעשה את זה! תפסיק!"‬

166
00:08:18,209 --> 00:08:20,418
‫הקליע פגע בברבורה באמצע ראשה האלגנטי,‬

167
00:08:20,418 --> 00:08:23,543
‫וצווארה הארוך והלבן צנח לאיטו אל צד הקן.‬

168
00:08:33,918 --> 00:08:34,751
‫היפתח.‬

169
00:08:47,751 --> 00:08:50,251
‫"שחרר את ידיו, ריימונד.‬
‫הוא כלב הציד שלנו."‬

170
00:08:50,251 --> 00:08:53,084
‫ריימונד הוציא סכין‬
‫וחתך את החוטים שעל ידי הילד.‬

171
00:08:53,084 --> 00:08:54,376
‫"לך תביא!"‬

172
00:08:54,376 --> 00:08:55,543
‫"אני מסרב", אמרתי.‬

173
00:08:56,376 --> 00:08:59,501
‫ארני הכה את פיטר ווטסון בפניו,‬
‫חזק ביד פרושה.‬

174
00:08:59,501 --> 00:09:02,168
‫זרזיף דם החל לנזול מנחירו.‬

175
00:09:02,168 --> 00:09:05,834
‫"נסה לסרב לי עוד פעם‬
‫ואני מבטיח לך הבטחה כזו,‬

176
00:09:05,834 --> 00:09:08,751
‫"אעיף לך כל אחת מהשיניים‬
‫הלבנות והנוצצות שלך,‬

177
00:09:08,751 --> 00:09:10,876
‫"מלמעלה ומלמטה. הבנת?"‬

178
00:09:10,876 --> 00:09:14,209
‫פיטר ווטסון החריש.‬
‫"תענה לי!" ארני נבח. "הבנת?"‬

179
00:09:14,209 --> 00:09:16,959
‫"כן", אמר פיטר ווטסון חרישית. "אני מבין."‬

180
00:09:17,834 --> 00:09:19,793
‫דמעות זלגו על פניו של פיטר ווטסון‬

181
00:09:19,793 --> 00:09:22,126
‫כשהוא הלך לאיטו במורד הגדה ונכנס למים.‬

182
00:09:22,126 --> 00:09:25,751
‫הוא דשדש אל הברבורה המתה‬
‫והרים אותה בעדינות בשתי ידיו.‬

183
00:09:25,751 --> 00:09:29,293
‫מתחתיה היו שני גוזלים זעירים,‬
‫גופם מכוסה בפלומה אפורה.‬

184
00:09:29,293 --> 00:09:31,668
‫הם התגודדו יחדיו באמצע הקן.‬

185
00:09:31,668 --> 00:09:34,001
‫"יש ביצים?" ארני צעק מהגדה.‬

186
00:09:38,668 --> 00:09:41,043
‫"לא", פיטר ענה. "לא כלום."‬

187
00:09:46,418 --> 00:09:48,918
‫הוא סחב את הברבורה המתה בחזרה אל קצה האגם.‬

188
00:09:48,918 --> 00:09:52,793
‫הוא הניח אותה בעדינות על הקרקע,‬
‫התרומם ופנה אל שני האחרים.‬

189
00:09:52,793 --> 00:09:56,084
‫עיניו, שהיו עדיין לחות מדמעות, רשפו מזעם.‬

190
00:09:56,084 --> 00:09:58,584
‫"אתם אלה שאמורים להיות מתים", הוא אמר.‬

191
00:09:58,584 --> 00:10:02,084
‫ארני נראה מופתע קלות, אבל התאושש מהר.‬

192
00:10:02,084 --> 00:10:05,251
‫ניצוץ קטן ומסוכן פיזז‬
‫בעיניו הקטנות והשחורות.‬

193
00:10:07,543 --> 00:10:09,168
‫"תן את הסכין שלך, ריימונד."‬

194
00:10:11,959 --> 00:10:14,584
‫יש מפרק בעצם, שם הכנף מחוברת לציפור.‬

195
00:10:14,584 --> 00:10:18,418
‫ארני איתר אותו,‬
‫נעץ את הסכין במפרק וחתך את הגיד.‬

196
00:10:18,418 --> 00:10:19,918
‫הסכין היה חד וחתך היטב,‬

197
00:10:19,918 --> 00:10:22,543
‫ובמהרה הכנף התנתקה בחתיכה אחת.‬

198
00:10:22,543 --> 00:10:25,126
‫ארני הפך את הברבורה וכרת את הכנף השנייה.‬

199
00:10:25,126 --> 00:10:27,709
‫"חוט", הוא אמר, והושיט את ידו לריימונד.‬

200
00:10:30,418 --> 00:10:32,668
‫ארני חתך שמונה חתיכות, כמטר כל אחת.‬

201
00:10:32,668 --> 00:10:36,251
‫הוא קשר את פיסות החוט בזו אחר זו‬
‫בקצה העליון של הכנף הגדולה.‬

202
00:10:36,251 --> 00:10:37,543
‫"תושיט את זרועותיך."‬

203
00:10:40,668 --> 00:10:43,126
‫פיטר ווטסון עמד באור השמש ליד האגם‬

204
00:10:43,126 --> 00:10:44,751
‫בבוקר יום מקסים זה במאי,‬

205
00:10:44,751 --> 00:10:47,251
‫הכנפיים העצומות והרפות, המגואלות מעט בדם,‬

206
00:10:47,251 --> 00:10:49,543
‫נתלו בצורה גרוטסקית לצידיו.‬

207
00:10:49,543 --> 00:10:52,668
‫ארני מחא כפיים ורקד ריקוד קטן על הדשא.‬

208
00:10:59,668 --> 00:11:01,918
‫"סיימת?" שאל פיטר ווטסון.‬

209
00:11:01,918 --> 00:11:04,668
‫"ברבורים לא מדברים", ארני אמר.‬

210
00:11:04,668 --> 00:11:08,751
‫הם צעדו לאורך גדת האגם‬
‫עד שהגיעו לעץ ערבה גבוה וחינני.‬

211
00:11:08,751 --> 00:11:10,834
‫הענפים הארוכים היו תלויים מגובה רב‬

212
00:11:10,834 --> 00:11:13,376
‫עד שכמעט נגעו בפני האגם.‬

213
00:11:14,334 --> 00:11:15,751
‫"מה שתעשה, מר ברבור,‬

214
00:11:15,751 --> 00:11:18,001
‫"זה תטפס אל צמרת העץ. כשתגיע לשם,‬

215
00:11:18,001 --> 00:11:20,376
‫"תפרוש את כנפיך ותמריא!"‬

216
00:11:20,376 --> 00:11:22,293
‫"נפלא!" צווח ריימונד.‬

217
00:11:22,293 --> 00:11:23,793
‫המחשבה שיהיה בגובה רב‬

218
00:11:23,793 --> 00:11:27,084
‫והרחק מהישג ידם של החוליגנים‬
‫קסמה לפיטר ווטסון עד מאוד.‬

219
00:11:27,084 --> 00:11:31,668
‫כשהוא יהיה למעלה, הוא יישאר למעלה.‬
‫היה לו ספק רב שהם יטרחו לטפס אחריו.‬

220
00:11:31,668 --> 00:11:34,168
‫גם לו טיפסו, הוא לבטח יתרחק מהם על ענף דק‬

221
00:11:34,168 --> 00:11:36,459
‫שלא יישא משקל של שני אנשים.‬

222
00:11:36,459 --> 00:11:40,418
‫היה די קל לטפס על העץ,‬
‫כשענפיו הנמוכים סייעו לו להתחיל.‬

223
00:11:40,418 --> 00:11:42,543
‫"גבוה יותר!" צעק ארני. "תמשיך!"‬

224
00:11:42,543 --> 00:11:45,584
‫פיטר ווטסון הגיע לבסוף לנקודה‬
‫שבה אי אפשר להגביה.‬

225
00:11:45,584 --> 00:11:48,709
‫כפות רגליו ניצבו כעת‬
‫על ענף שעוביו כפרק כף יד,‬

226
00:11:48,709 --> 00:11:51,209
‫והענף המסוים הזה השתרע עד מעל האגם,‬

227
00:11:51,209 --> 00:11:53,084
‫ואז התעגל בחינניות מטה.‬

228
00:11:53,084 --> 00:11:55,209
‫הוא ניצב שם ונח אחרי הטיפוס.‬

229
00:11:55,209 --> 00:11:58,751
‫הוא היה גבוה מאוד, לפחות 15 מטרים.‬
‫הוא לא ראה את שני הבנים.‬

230
00:11:58,751 --> 00:12:01,459
‫הם כבר לא ניצבו ליד בסיס העץ.‬

231
00:12:01,459 --> 00:12:02,709
‫"עכשיו תקשיב היטב!"‬

232
00:12:02,709 --> 00:12:04,626
‫הם הלכו מרחק מה מהעץ‬

233
00:12:04,626 --> 00:12:08,084
‫לנקודה שבה הם ראו היטב‬
‫את הילד הקטן שלמעלה.‬

234
00:12:08,084 --> 00:12:09,376
‫כשהביט בהם כעת למטה,‬

235
00:12:09,376 --> 00:12:11,626
‫פיטר ווטסון קלט עד כמה דלילים ודקים‬

236
00:12:11,626 --> 00:12:13,376
‫הם עלי עץ הערבה.‬

237
00:12:13,376 --> 00:12:15,334
‫הם לא הסתירו אותו כמעט בכלל.‬

238
00:12:15,334 --> 00:12:17,418
‫"תתחיל ללכת על הענף עליו אתה עומד!‬

239
00:12:17,418 --> 00:12:21,418
‫"תמשיך כך עד שתהיה מעל המים הבוציים,‬
‫ואז תמריא!"‬

240
00:12:21,418 --> 00:12:23,418
‫פיטר ווטסון לא זז.‬

241
00:12:23,418 --> 00:12:26,293
‫מבטו היה נעוץ‬
‫בשתי הדמויות הרחוקות בשדה שלמטה.‬

242
00:12:26,293 --> 00:12:28,709
‫הן עמדו בלי לזוז והביטו אליו למעלה.‬

243
00:12:28,709 --> 00:12:30,001
‫"אני אספור עד עשר,‬

244
00:12:30,001 --> 00:12:33,793
‫"ואם לא תפרוש כנפיים ותתעופף,‬
‫אני אוריד אותך בירייה.‬

245
00:12:33,793 --> 00:12:36,334
‫"אז יהיו שני ברבורים שאחסל היום.‬

246
00:12:36,334 --> 00:12:37,793
‫"מתחילים.‬

247
00:12:37,793 --> 00:12:43,584
‫"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש!"‬

248
00:12:43,584 --> 00:12:48,043
‫פיטר ווטסון עדיין לא זז.‬
‫שום דבר לא יגרום לו לזוז מעתה ואילך.‬

249
00:12:48,043 --> 00:12:51,626
‫"שבע, שמונה, תשע, עשר!"‬

250
00:12:51,626 --> 00:12:53,959
‫פיטר ווטסון ראה שהנשק מתרומם לכתף.‬

251
00:12:53,959 --> 00:12:55,584
‫הוא היה מכוון ישירות אליו.‬

252
00:12:55,584 --> 00:12:57,084
‫הוא שמע את יריית הרובה,‬

253
00:12:57,084 --> 00:12:59,876
‫ואת מעוף הקליע כששרק ליד ראשו.‬

254
00:13:03,334 --> 00:13:05,293
‫זה היה מבעית, והוא בכל זאת לא זז.‬

255
00:13:05,293 --> 00:13:07,751
‫הוא ראה שארני טוען עוד קליע בנשק.‬

256
00:13:07,751 --> 00:13:10,834
‫"הזדמנות אחרונה!" צעק ארני.‬
‫"הקליע הבא יפגע בך!"‬

257
00:13:10,834 --> 00:13:11,793
‫פיטר חיכה.‬

258
00:13:11,793 --> 00:13:15,959
‫הוא ראה את הילד בינות הנוריות‬
‫באחו הרחק מתחתיו כשהילד השני לצידו.‬

259
00:13:15,959 --> 00:13:18,168
‫הנשק שוב התרומם לכתף.‬

260
00:13:18,168 --> 00:13:21,751
‫הפעם הוא שמע את הירייה‬
‫בשנייה שבה הקליע פגע לו בירך.‬

261
00:13:21,751 --> 00:13:24,334
‫לא היה כאב, אבל העוצמה הייתה הרסנית.‬

262
00:13:24,334 --> 00:13:27,126
‫כאילו מישהו חבט לו ברגל בקורנס,‬

263
00:13:27,126 --> 00:13:30,126
‫ושתי רגליו נהדפו מהענף שעליו הוא עמד.‬

264
00:13:30,126 --> 00:13:32,168
‫הוא נאבק בידיו כדי להיאחז.‬

265
00:13:32,168 --> 00:13:35,459
‫הענף הקטן שבו הוא נאחז התכופף ונשבר.‬

266
00:13:44,626 --> 00:13:46,751
‫יש אנשים, אחרי שהם ספגו יותר מדי‬

267
00:13:46,751 --> 00:13:49,084
‫ונדחפו אל מעבר לסף הסבל,‬

268
00:13:49,084 --> 00:13:51,709
‫פשוט קורסים, מתמוטטים ומוותרים.‬

269
00:13:51,709 --> 00:13:54,043
‫אולם אחרים, אף שהם לא רבים,‬

270
00:13:54,043 --> 00:13:57,584
‫מסיבה כלשהי תמיד יהיו בלתי מנוצחים.‬

271
00:13:57,584 --> 00:14:00,918
‫אנחנו פוגשים אותם בעיתות מלחמה‬
‫וגם בעיתות שלום.‬

272
00:14:00,918 --> 00:14:03,043
‫יש להם רוח שעשויה ללא חת,‬

273
00:14:03,043 --> 00:14:06,668
‫ושום דבר, לא כאב, לא עינויים או סכנת מוות‬

274
00:14:06,668 --> 00:14:08,876
‫יגרמו להם לוותר.‬

275
00:14:08,876 --> 00:14:11,668
‫פיטר ווטסון הקטן היה אחד מאלה.‬

276
00:14:11,668 --> 00:14:13,001
‫וכשהוא נאבק ונלחם‬

277
00:14:13,001 --> 00:14:16,084
‫כדי למנוע מעצמו ליפול מצמרת העץ,‬

278
00:14:16,084 --> 00:14:20,168
‫לפתע התחוור לו שהוא עומד לנצח.‬

279
00:14:20,168 --> 00:14:23,209
‫הוא הרים מבט וראה אור בוהק מעל מי האגם‬

280
00:14:23,209 --> 00:14:27,876
‫שהיה כה זוהר ויפה,‬
‫שהוא לא הצליח להפנות את מבטו.‬

281
00:14:27,876 --> 00:14:31,209
‫האור קרא לו, משך אותו,‬

282
00:14:31,209 --> 00:14:35,209
‫והוא צלל לעבר האור ופרש את כנפיו.‬

283
00:14:37,001 --> 00:14:39,918
‫שלושה אנשים שונים‬
‫דיווחו שראו ברבור לבן גדול‬

284
00:14:39,918 --> 00:14:42,126
‫חג מעל הכפר באותו בוקר,‬

285
00:14:42,126 --> 00:14:43,376
‫מורה,‬

286
00:14:43,376 --> 00:14:46,084
‫אדם שהחליף רעפים על גג בית המרקחת,‬

287
00:14:46,084 --> 00:14:48,501
‫וילד ששיחק בשדה סמוך.‬

288
00:14:48,501 --> 00:14:51,584
‫גברת ווטסון, שרחצה כלים בכיור מטבחה,‬

289
00:14:51,584 --> 00:14:54,834
‫הציצה במקרה מעלה מבעד לחלון באותו רגע ממש‬

290
00:14:54,834 --> 00:14:57,293
‫שמשהו ענק ולבן התרסק מטה‬

291
00:14:57,293 --> 00:14:59,959
‫על המדשאה בחצר האחורית שלה.‬

292
00:14:59,959 --> 00:15:01,876
‫היא רצה החוצה.‬

293
00:15:01,876 --> 00:15:03,001
‫היא נפלה על ברכיה‬

294
00:15:03,001 --> 00:15:05,668
‫ליד הגוף המקופל הקטן של בנה היחיד.‬

295
00:15:06,584 --> 00:15:09,543
‫"יקירי!" היא זעקה. "ילדי היקר!‬

296
00:15:11,876 --> 00:15:13,126
‫"מה קרה לך?"‬

297
00:15:17,334 --> 00:15:22,251
‫"הברבור" נכתב בהשראת‬
‫דיווח על אירוע אמיתי בעיתון,‬

298
00:15:22,251 --> 00:15:25,001
‫אותו דאל שמר ב"מחברת הרעיונות"‬
‫במשך 30 שנים,‬

299
00:15:25,001 --> 00:15:27,251
‫עד שכתב את הסיפור באוקטובר 1976.‬

300
00:16:29,293 --> 00:16:34,293
‫תרגום כתוביות: תמי יפה‬